בני נוער המאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז ומתחילים טיפול תרופתי עשויים לחוות ירידה משמעותית במשקל, לעיתים קרובות כתוצאה מהשפעת התרופה על התיאבון. תרופות ממשפחת הסטימולנטים, כמו ריטלין, ידועות כמדכאות תיאבון, מה שמוביל לצריכת מזון מופחתת ולירידה במשקל. עם זאת, קיימים גם מקרים בהם הירידה במשקל מתרחשת ללא השפעה ישירה על התיאבון, אלא כתוצאה משיפור ביכולת הריכוז והפחתת אכילה רגשית או בלתי מודעת, ואף כתוצאה מתגובה פסיכולוגית המכונה “אפקט פלצבו”.
אם מקרה של ירידה במשקל בסמוך לתחילת הטיפול התרופתי מלווה בתסמינים נוספים (לדוג’ העדר ווסת, פעילות גופנית מוגברת) סביר יהיה להניח שהשימוש בתרופה מהווה זרז להתפתחות הפרעות אכילה. כאשר המטופל או המטופלת אינם משתפים פעולה בהסדרת האכילה בהתאם לתחושות רעב ושובע המושפעים מהטיפול, יעלה החשד לשימוש לרעה בתרופה לצורך ירידה במשקל ולא לשיפור הריכוז. במקרים כאלה, חשוב לקיים מעקב תזונתי צמוד, בליווי דיאטנית המנוסה בתחום הפרעות האכילה, לצד הערכה רפואית של הרופא המטפל, ולעיתים אף שילוב תמיכה פסיכולוגית. במידה והשימוש בתרופה נעשה בגיבוי תזונתי הולם, ניתן יהיה להניח כי השימוש בה הוא לצורך המטרה המקורית – שיפור יכולת הריכוז והלמידה.
