ניתוח בריאטרי הוא שם כולל למספר סוגי ניתוחים, כאשר בציבור הרחב הוא מוכר בעיקר בשם “ניתוח לקיצור קיבה”. למעשה, מדובר בהגדרה כללית ומכלילה, שכן קיימים סוגים שונים של ניתוחים בריאטריים, בעלי מנגנונים והשפעות שונות. כ- 70% מהאנשים העוברים ניתוחים בריאטריים הן נשים.
אם הגעתם לקרוא על ניתוחים בריאטריים בבני נוער, סביר להניח שאתם נמצאים באחת משתי נקודות: סקרנות ראשונית או צומת של החלטה משמעותית: האם לאפשר למתבגרת או למתבגר שלכם לעבור ניתוח, או לא.
בני נוער המועמדים לניתוח נוטים להחזיק בפנטזיה של היום שאחרי. היום שבו אהיה רזה. היום שבו עודפי השומן ייעלמו, לאט או מהר, בקצב המחשבה הנערי. בתוך הפנטזיה הזו, לעיתים קשה מאוד לדמיין את הקשיים שמלווים את הירידה במשקל: את התסכול שבכך שלא ניתן לאכול כפי שאכלנו בעבר, את השינוי ביכולת לבחור מזון, ואת ההבנה שהגוף משתנה אך הראש לא תמיד מדביק את הקצב. קשה לראות קושי בתוך עולם ורוד.
ניתוח בריאטרי אינו “פתרון קסם”. הוא דורש מחויבות יומיומית ומתמשכת: נטילה קבועה של ויטמינים, מעקב רציף אצל אנשי מקצוע, הבנה של צרכים תזונתיים משתנים והכרה במציאות חדשה, מציאות שבה אחרים יכולים לאכול הכול, בעוד שהמנותחת או המנותח אינם יכולים. מציאות שבה הראש עדיין רעב, אך הגוף אינו מסוגל.
הקריטריונים לניתוחים בריאטריים משתנים מעת לעת ומהווים תנאי סף לניתוח. בכתבה זו לא נפרט אותם, וניתן למצוא מידע עדכני באתר משרד הבריאות.
וכאן עולה הדילמה המוסרית. לרוב, בני נוער שמגיעים לשלב שבו הם מועמדים לניתוח בריאטרי עשו כבר דרך ארוכה של ניסיונות חוזרים לרדת במשקל, בהצלחה חלקית או ללא הצלחה כלל. פעמים רבות מדובר בעודף משקל משמעותי המלווה בתחלואה נלווית. במצבים כאלה, ניתוח בריאטרי עשוי לשפר את מצבם הגופני ואת איכות חייהם. מנגד, קיימים גם סיכונים, גופניים ונפשיים, שחשוב להכיר.
מהקליניקה: דוגמה לקושי שעשוי להופיע אצל מתבגרים לאחר הניתוח קשורה דווקא לעולם החברתי. מתבגרת שטיפלתי בה חגגה שנה לניתוח השרוול והעלתה לרשתות החברתיות תמונת “לפני ואחרי” לכבוד ה”שרוולדת”. כלפי חוץ היא ביטאה גאווה ושמחה גדולה על השינוי, אך בחדר הטיפול התזונתי שיתפה גם בתחושות מורכבות יותר. היא סיפרה על הקושי לצאת עם חברים, לשבת במסעדה, להזמין אוכל או לשתות יחד, ולהרגיש חלק מהקבוצה ולא שונה. בגיל ההתבגרות הבילויים החברתיים סביב אוכל תופסים מקום מרכזי במיוחד, ולכן המתח בין הרצון להשתייך לבין המגבלות שלאחר הניתוח עשוי להיות מורגש ואף מועצם.
אחד ההיבטים הפחות מדוברים הוא הקשר בין ניתוחים בריאטריים להפרעות אכילה. בבני נוער, בשונה ממבוגרים, אין מספיק נתונים על שכיחות אבחנה של הפרעת אכילה התקפית (BED – Binge Eating Disorder). בקרב מבוגרים ידוע שכ־30% מהאנשים עם השמנה סובלים מBED. מדובר בהפרעה המאופיינת בהתקפי אכילה גדולים בפרק זמן קצר, ללא התנהגות מטהרת או מפצה, המלווים בתחושות בושה ואשמה.
חשוב להבחין בין הפרעת אכילה התקפית לבין אכילה רגשית. אכילה רגשית היא תופעה נפוצה שאינה אבחנה קלינית: אנשים רבים פונים לאוכל לעיתים כדרך להתמודד עם רגשות כמו עצב, מתח או שעמום. לעומת זאת, בהפרעת אכילה התקפית מדובר בדפוס חוזר של התקפי אכילה המאופיינים בכמות גדולה של מזון בפרק זמן קצר, בתחושת אובדן שליטה, ובמצוקה משמעותית סביב האכילה. האבחנה נקבעת כאשר ההתקפים מתרחשים בתדירות מסוימת לאורך זמן ומלווים בפגיעה בתפקוד או ברווחה הנפשית. ההבחנה הזו חשובה, משום שלא כל אכילה שמושפעת מרגש מעידה על הפרעה אך כאשר מופיעים התקפים חוזרים ותחושת אובדן שליטה, יש מקום להתייחס לכך כאל מצב קליני הדורש התייחסות מקצועית.
החשיבות בזיהוי BED בקרב בני נוער לפני ניתוח בריאטרי היא קריטית. גיל ההתבגרות הוא הגיל שבו שכיחות הפרעות האכילה היא הגבוהה ביותר. בנוסף, ידוע כי מטופלים עשויים “לעבור” בין הפרעות אכילה שונות לאורך החיים. מתבגרת או מתבגר שסבלו מהפרעת אכילה התקפית ועוברים ניתוח בריאטרי עלולים להיות בסיכון לפתח אנורקסיה או בולימיה. לכן, חיוני שבני הנוער ובני משפחותיהם יכירו לא רק את הסיכונים הגופניים, אלא גם את הסיכונים הנפשיים הכרוכים בתהליך.
ולבסוף, למי זה מתאים?
אני פונה אליכם, ההורים. בני נוער בצומת הזו לעיתים מסונוורים מהתקווה, ובצדק, קשה להאשים אותם בכך. השאלה היא האם אתם, כהורים, מוכנים להתחייב לתהליך:
האם תוכלו ללוות את המתבגרת או המתבגר שלכם למעקב של צוות רב מקצועי קבוע (הכולל: דיאטנית, טיפול רגשי, רפואי)?
האם תוכלו לממן עבורם נטילה מסודרת של ויטמינים?
האם תהיו מוכנים לבשל מזונות מותאמים לשלבים שלפני ואחרי הניתוח?
האם תסכימו לצמצם את מגוון וכמות המזון בבית שאינם יכולים לאכול?
האם תהיו מוכנים לוותר או להקטין ארוחות משפחתיות מורחבות כדי להפחית פיתויים?
האם תתחייבו להסיע אותם או להצטרף אליהם לפעילות גופנית?
נוער צריך קביים. וברוב המקרים, ההורים הם הקביים.
משפחות שמוכנות לעשות ויתורים, שמגייסות את עצמן לתמיכה יומיומית, ושאינן רואות בניתוח פתרון מהיר אלא נקודת פתיחה לתהליך עמוק ומתמשך, הן המשפחות שמגדילות את הסיכוי שהמתבגרת או המתבגר יגיעו ליעדים הבריאותיים שלהם, מבלי לשלם מחיר נפשי בדמות הפרעת אכילה.
נכתב על ידי ד”ר ענבל בלוג, דיאטנית קלינית, ניתוחים בריאטריים.
רעות גולדשמידט, דיאטנית קלינית, הפרעות אכילה.
