פעילות גופנית היא כל פעולה, שבה אנחנו מפעילים את השרירים והגוף באופן מכוון, כדי לשמור על חיוניות, לחזק את הגוף ולשפר את ההרגשה. היא כוללת מגוון רחב של פעולות, החל מפעולות יומיומיות כמו הליכה, עליה במדרגות או עבודות בית ועד לאימוני ספורט מובנים, כמו ריצה, שחייה, יוגה או אימוני כוח. זהו כל עיסוק גופני שמשלב תנועה והפעלת הגוף באופן קבוע.
כאשר אנחנו מבצעים פעילות גופנית, עשויות להיות לכך מספר מטרות:
בריאותיות – פעילות מחזקת את מערכת הלב-ריאה, משפרת תפקודי שריר ושלד, מסייעת לשמור על משקל תקין ומפחיתה סיכון למחלות כרוניות.
נפשיות – פעילות מפחיתה מתח, משפרת מצב רוח, תחושת חיוניותודימוי גוף חיובי.
חברתיות ופנאי – השתתפות בפעילות קבוצתית מייצרת ומחזקת קשרים חברתיים.
קיימים מקרים מעטים, בהם פעילות גופנית אינה מומלצת.
כאשר מדובר בהפרעת אכילה ובפרט במצב של אנורקסיה, פעילות גופנית עלולה לגרום לנזק ולהידרדרות במצב הבריאותי. באופן עקרוני, כאשר פעילות גופנית הופכת לאובססיבית, כדאי שתידלק נורה אדומה. איך יודעים? למשל, אם תציעו לבן/בת שלכם לנסוע לאיטליה ותגדירו שבמהלך הטיול לא תהיה אפשרות להתאמן, התגובה שלהם תסגיר את חומרת המצב. אם הם ישמחו מהטיול ולא יביעו דאגה מהמנוחה לגוף, המצב תקין. לעומת זאת, אם תתעורר חרדה ואף חוסר מוכנות לנסוע לאור הוויתור על הפעילות, המצב מדאיג.
מבחינה בריאותית, פעילות גופנית במצב של תת משקל עלולה להיות מסוכנת. במצב של ירידה קיצונית במשקל, הגוף מאבד מסת שריר. השריר המדאיג ביותר מבחינה זו, הוא שריר הלב. כאשר שריר הלב נפגע, קיימת ירידה בדופק המנוחה, כיון שהשריר נחלש. החשש במצב זה, הוא שהשריר ייחלש עד כדי כך שלא יוכל להתכווץ והלב יעצור.
במקרים של הפרעת אכילה, הפעילות הגופנית הופכת להיות חלק מהכלים לשליטה על המשקל. היא הופכת להיות מפעילות חיוביות, לפעילות שהיא חובה, שוויתור עליה עולה בייסורים. במקרים כאלה, היא עשויה להיעשות בסתר, מאחורי דלת סגורה ואף בשעות הלילה, כשכולם ישנים. בשלב מסוים, הפעילות נעשית גם כשהגוף עייף וכואב, כי הקושי והפחד לוותר עליה, עולים על הקושי הפיזי.
הורים רבים מעודדים את ילדיהם לעסוק בפעילות גופנית ולכן, הם שמחים מאד שהילד/ה מתאמנים ומתמידים. השמחה שלהם מוצדקת, כל עוד קיימת במקביל הכנסה קלורית מספקת וכל עוד הפעילות מותאמת לגיל, למצב הבריאותי ולכושר.
במקרה של הפרעת אכילה, בה הפעילות הגופנית הופכת לאובססיבית ואף מסכנת את המצב הבריאותי, חשוב לעצור את הפעילות באופן מוחלט. בהתחלה, עשוי להיות קושי לשתף פעולה, אבל לאחר תקופה קצרה הנער/ה משלימים עם המנוחה הכפויה, לאור תחושת החולשה שמלווה אותם.
בני נוער אשר עוסקים בספורט במסגרת מאורגנת, עלולים לפתחהפרעת אכילה בעקבות לחץ ספציפי. זאת, כיון שישנם תחומי ספורט ששמים דגש רב על המראה החיצוני והמשקל, כגון התעמלות אומנותית, אקרובטיקה, שחייה וריקוד. בנוסף, ישנם תחומים ששמים דגש על קטגוריות משקל וגם הם עלולים לעודד הפרעת אכילה, כגון ג’ודו וקראטה. במקרים כאלה, התקווה היא שהספורט עצמו יהיה חשוב יותר לנער/ה מהמשקל וכדי לחזור להתאמן, הם יסכימו לחזור לאכול. במקרים אלה, חשוב מאד שיתוף הפעולה של גורמים כגון מאמן, מדריך כושר ובעיקר ההורים.
לסיכום, פעילות גופנית מומלצת וחשובה בכל גיל. בדרך כלל, תהיה לה השפעה מועילה על מצב הרוח ועל הבריאות הפיזית. במצב של הפרעת אכילה, המצב שונה ופעילות גופנית עלולה להיות מנוצלת לרעה ואף מזיקה. ליתר בטחון, חשוב להתייעץ עם איש מקצוע מתחום הפרעות האכילה.
נכתב על ידי דנית קן-דרור, דיאטנית קלינית לספורט והפרעות אכילה.
